כהן-אייל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

התובע הגיש תביעה לבית-משפט זה, בה ביקש לחייב את הנתבעים בתשלום בגין נזקים שנגרמו לרכבו (להלן – "רכב התובע"), במסגרת תאונה שהתרחשה ביום 2.7.2009 (להלן – "התאונה"), כמו גם בעלות שכר טרחת שמאי, הפסד יום עבודה וירידת ערך. הנתבע מס' 2 (להלן – "הנתבע") הוא מי שנהג בכלי הרכב האחר שהיה מעורב בתאונה (להלן – "רכב הנתבע"). הנתבעת מס' 1 הינה המבטחת של רכב הנתבע.

לטענת התובע, בעודו נוסע בכביש דו-סטרי בנתיב הימני מאחורי הנתבע, האחרון אותת, האט וסטה אל הנתיב השמאלי-הנגדי שלא לצורך עקיפה (שכן לא היה לפניו כל כלי רכב). התובע טוען, כי כאשר נראה היה, על-פי אופן וכיוון נסיעתו, כי הנתבע מתכוון להחנות את רכבו בצד שמאל של הדרך, המשיך התובע בנסיעתו, ולפתע, מבלי לאותת, ביצע הנתבע פנייה חדה ימינה לכיוון מפרץ החניה שבימין הדרך וכתוצאה מכך נגרמה התאונה.

הנתבעים מכחישים את אחריותם לקרות התאונה. לטענתם, הנתבע ביקש להחנות את רכבו בחניה בצד ימין של הדרך, ולשם כך, לפני שנכנס לחניה, "גלש מעט מאוד לנתיב הנגדי בעת התחלת ביצוע הסיבוב, או אז, הגיח התובע... מימין" וכתוצאה מכך נגרמה התאונה (ראו סעיף ד' לכתב ההגנה).

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים ועדויותיהם, אני קובע כי האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע. התובע המשיך בנסיעתו בנתיב הימני בהנחה סבירה שהנתבע לא ישוב עוד לנתיב זה. הנחת התובע, כי הנתבע שם פעמיו לעבר צד שמאל של הדרך כדי להחנות שם את רכבו, הייתה הנחה סבירה ומתבקשת. סבירותה נובעת בעיקר מאלה: בצד שמאל היו מקומות חניה פנויים (גם לדברי הנתבע עצמו - ראו עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 7-8); הנתבע אותת שמאלה (ראו עדות הנתבע בעמ' 4, שורה 8); רכב הנתבע עבר לנתיב השמאלי (ראו עדות התובע בעמ' 1, שורה 18, ובעמ' 2, שורות 6-9, 14; עדות עד התביעה מר אלי הירשברג בעמ' 3, שורות 26-28). הנתבע סטה בחזרה לימין הדרך תוך שהוא גורם הפרעה וסיכון בניגוד לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ותוך הפרה של חובת הזהירות כפי ביטויה בתקנה 21 לתקנות האמורות.

בנסיבות אלה, מצאתי אפוא לייחס לנתבע את האחריות לתאונה. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את סך הנזק שנקבע בחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה בסכום של 8,697 ₪ ואת סכום ירידת ערך רכב התובע בסך 1,174 ש"ח. כמו כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את סכום שכר טרחת השמאי בו נשא, בסך של 870 ₪. לא ראיתי לחייב את הנתבעים ברכיב התביעה שעניינו הפסד ימי עבודה, שכן התובע לא הוכיח את משכי הזמן המדוייקים שהפסיד.

סוף דבר, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 10,741 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 300 ₪.

אם סכום פסק הדין לא ישולם תוך 30 יום, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד יום התשלום בפועל.

מזכירות בית-המשפט תשלח לצדדים העתקי פסק הדין.

ניתן היום, ט' אייר תש"ע, 23 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: